פרק 3

תיאה

העיניים שלי סורקות את חדר ההמתנה הגדול. אני מתפעלת מהעיצוב של המקום. הוא משדר חום וביתיות ועם זאת משהו היי־טקי ומודרני. בכיסאות שלידי יושב אדם מבוגר עם תיק מסמכים וממולי בחורה צעירה. היא נראית לי תזזיתית כזו. נראה לי שהיא הגיעה לריאיון עבודה או משהו כזה. רואים עליה שגם היא חדשה.

אני יושבת כאן כבר קרוב לרבע שעה. מחכה לפגישת ההיכרות שמתוכננת לי עם אחד הבעלים של המקום. אני יודעת שיש לחברה הזו שני בוסים. שותפים. כל מה שהצלחתי להבין זה שאחד מהם בן שלושים ושש וקוראים לו ארתור והשני בן שלושים ושתיים וקוראים לו אוליבר. מעבר לזה אין לי שום מושג איך הם אבל אני מקווה שהרושם הראשוני שלי עליהם ושלהם עליי יהיה מוצלח.

 

"תיאה פטרסון?" קוראת בשמי מישהי שמתקרבת לעברי. היא נראית לי צעירה. נראה לי שהיא פחות או יותר בת גילי. אני נעמדת. מגישה את היד ללחיצה.

"כן זו אני. נעים מאוד."

"היי. תיאה. קוראים לי ג'ני ואני המזכירה האישית של אוליבר. הבנתי מקלי שכבר היית בדירה. אני מקווה שהיא לטעמך."

"כן האמת שדי הופתעתי. היא גדולה יותר ממה שראיתי בתמונות."

"אני שמחה שאהבת. והבן החמוד שלך. איך הוא קיבל את העובדה שהוא נשאר כבר ביום הראשון עם ילדים שהוא לא מכיר?"

"הוא קיבל את זה בסדר. הוא לא בכה. שזה כבר סימן טוב. אני מניחה שייקח לו כמה ימים להסתגל במשפחתון החדש. אבל הוא די חברותי. אני בטוחה שיהיה בסדר."

היא מקשיבה למילים שיוצאות לי מהפה ומחייכת. חיוך אמיתי כזה. לא יודעת למה אבל נראה לי שאני אחבב אותה.

"מעולה. אז בינתיים הכול עובר חלק. וכמו שאמרתי לך בשיחת הטלפון. אין דבר כזה קטן או גדול. כל דבר, אבל כל דבר שתצטרכי אני כאן למענך. תרגישי חופשיה לפנות אליי בכל שעה ביום."

"תודה רבה. אני מעריכה את זה."

"בכיף." היא מחייכת. מניחה את כף ידה על הכתף שלי וממשיכה "תראי. האמת שכבר היית אמורה להיכנס לפגישה עם השותפים אבל אוליבר התעכב מעט בפקק. עכשיו הוא כבר כאן בבניין. אני מניחה שהוא יגיע בדקות הקרובות. אם תרצי עוד כוס קפה או שתייה קרה אז תרגישי חופשיה לבקש מקלי."

אני מודה לה על קבלת הפנים החמה וחוזרת להתיישב על הכיסא. היא פונה אל הבחורה הנוספת, הצעירה, ואומרת. "היי ג'ולי. את מוזמנת להכין לך משהו לשתות. אוליבר יקבל אותך מאוחר יותר במשך היום."

היא פוסעת משם ומתרחקת מטווח ראייתי.

אני נשענת לאחור. מדביקה את הגב אל המשענת של הכיסא ומרגישה את החיוך שמתפשט לי על הפנים. הפעם בניגוד לכל שאר הפעמים אני לא מונעת ממנו מלהופיע. אני נושמת נשימה עמוקה.

זה מרגיש לי כמו תחילתם של ימים אחרים. יפים ואופטימיים יותר.

תקווה. אני מרגישה תקווה.

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה בה הרגשתי ככה. בראש אני מנסה להחליט למה לשייך את זה, את הרגשה הטובה הזו שמציפה אותי פתאום. האם זה בגלל העובדה שאני נמצאת במרחק אלפי קילומטרים מהאדם שממנו אני הכי חוששת? האם באמת אוכל לברוח ממנו אחת ולתמיד? או שאולי זו קבלת הפנים החמה והאנרגיות של המקום הזה. של המשרד הענק הזה שגורם לי להרגיש שאני במקום חם ומאפשר.

"מיס תיאה," קוראת לעברי קלי. הפקידה בעמדת הקבלה שממול. "מר סאנצ'ז הגיע לבניין. הוא תכף ייכנס ויקבל אותך."

יופי אני חושבת לעצמי. זה קורה. זה סוף־סוף קורה. בעוד כמה דקות אני אתחיל את החיים החדשים של ג'ושוע ושלי באופן רשמי. המחשבה על ג'ושוע גורמת לדמעות של אושר לחנוק את הגרון שלי. אני לא נותנת להן דרור. זה לא הזמן ולא המקום. עכשיו אני צריכה להתרכז בדבר אחד בלבד. בהצלחת המטרה הראשית שלי ביום הזה. והיא לשנות את השם שלי.

אני משננת בראשי את הנאום. מנסה לחבר את המילים שבהן אשתמש בכדי לשכנע אותם שיבינו אותי ויאפשרו לי להשתמש בשם אחר. בשם הנעורים שלי. קארן. כבר חשבתי על סיפור כיסוי שבו אף אחד לא ישאל אותי שאלות. אני אספר להם שהיה לי בן זוג שלא מקבל את העובדה שנפרדנו והוא עוקב אחריי ומחפש אותי בכל דרך. אפילו ברשתות החברתיות. כך גם אוכל לענות להם על השאלה למה אין לי פרופילים ברשתות השונות. ככה זה לא יראה להם מוזר. כמובן שלא אזכיר את העבר שלי או את מרלון ואת העובדה שהוא האבא של הבן שלי.

נראה לי שזה יעבוד. אלוהים בבקשה תעשה שזה יעבוד!

רעש דלתות המעלית שנפרסות לשתיים מנתק אותי מהמחשבות. אני מפנה את המבט שלי ימינה.

מתוך המעלית יוצאים שני גברים. אני לא יודעת מי זה מי אבל מבינה שאלו הבוסים החדשים שלי. עכשיו אני ממש מתרגשת. דפיקות הלב שלי מגבירות את קצבן ואני מסדרת את הנשימות שלי.

הם צועדים לעבר מסדרון הקבלה. מתקרבים אל עבר מתחם ההמתנה שבו אני יושבת.

עוד נשימה עמוקה. על החיים ועל המוות. רושם ראשוני זה חשוב, רושם ראשוני זה חשוב, רושם ראשוני זה חשוב – אני משננת מבלי להשתמש בקולי.

הנה הם. ממש קרובים. אחד מהם נעצר ומיד לאחר מכן נעצר אחריו גם השני. אחד נמוך מעט וקירח והשני גבוה בעל תספורת קצרה. שיער בצבע שחור.

הגבוה מבניהם מביט בבחורה שיושבת מולי ואומר לה. "כמה דקות ויקראו לך."

כעת הוא מפנה את מבטו לעברי. אני קמה ומחייכת לעברו ואז גם לעבר הנמוך יותר. מגישה את ידי ללחיצה. "היי. נעים מאוד קוראים לי—"

הוא קוטע אותי. "את יכולה לשבת. זה ייקח קצת זמן."

היד שלי נשארת באוויר. ללא מענה. החיוך שלי יורד באחת מהפנים שלי.

"אין בעיה," אני אומרת תוך כדי שאני מתיישבת. מחזירה את החיוך אל הפנים. "אני אחכה."

הוא מתחיל לפסוע משם. עושה כמה צעדים עד שלפתע הוא נעצר ומסתובב לאחור. לעברי. מתקרב אליי. נעמד ממש מולי. אני לא יודעת למה אבל הרגשתי צורך לקום. אני נעמדת על רגליי. עכשיו הוא עומד ממש צמוד אליי. כל כך צמוד שאני יכולה להריח את ניחוח הבושם שצומח מהצוואר שלו. זה בושם חריף כזה. חזק. לא יודעת מה זה אבל מרגיש לי אולד סקול כזה.

הוא מביט אל תוך העיניים שלי. מרגיש לי חודרני משהו. המבט שלו. עכשיו הוא סורק את כל כולי. מלמטה למעלה. הוא עושה את זה בצורה הפגנתית משהו. בלי שום בושה או כוונה להסתיר את העובדה שהוא עושה את זה. בן זונה! מה זה? מי זה?? מי הוא חושב את עצמו??

"אין בעיה אמרת?" הוא שואל.

"סליחה?" אני עונה לו.

"לפני כן. כשאמרתי לך שיקבלו אותך מאוחר יותר את אמרת 'אין בעיה' והתיישבת."

"אממ.. כן זאת אומרת—"

"זו לא הייתה שאלה." הוא שוב קוטע אותי.

בן זונה!!!

אני שותקת. לא מבינה מה אני אמורה להגיד עכשיו או איך להתנהג.

הוא שותק לכמה שניות ופתאום אני שמה לב לעובדה שכל המשרד הפך ברגע אחד לשקט יותר. כל הצלילים שפוזרו בחלל מתחם ההמתנה נעלמו כלא היו. האנשים שמסביב פשוט שותקים ואף אחד מהעובדים שנמצא לידנו לא מוציא הגה.

הוא עומד שם ומביט בי. שותק.

"אוליבר אין לנו זמן לזה. מחכה לנו יום ארוך. בוא נכנס למשרד." אומר הנמוך.

"רגע," הוא משיב לו. מישיר את מבטו אל תוך עיניי ואומר מבלי להסיר את עיניו מעיניי "את לא כאן כדי להגיד את המילה 'בעיה'. ההיפך הוא הנכון. את כאן כדי לספק פתרונות ולא לדבר על בעיות. ואחד הפתרונות שתמצאי לי עכשיו זה שתי כוסות קפה. תשאלי את קלי. זו שיושבת שם בקבלה," הוא מצביע לעברה של קלי הפקידה, "איך בדיוק אנחנו שותים את הקפה שלנו. ותעשי את זה זריז כי אין לי יותר מדי זמן לחכות למישהי שתלמד איך להכין קפה מזורגג."

אני מביטה בו. דמעות חונקות את הגרון שלי. בניגוד לדמעות האושר של לפני כן אלו דמעות של חוסר אונים, תסכול. פחד או השד יודע מה.

"אוקיי? שתי כוסות קפה למשרד." הוא אומר.

אני פותחת את הפה. מתה לשטוף לו את הצורה בצרור קללות שאני מכירה. כאלו שלא הייתי אומרת אפילו לזבלים שמבלים במועדון בו עבדתי כרקדנית ארוטית. אני לעולם לא עוצרת את עצמי. אבל עכשיו אני שותקת. פשוט שותקת.

"את רוצה להגיד לי משהו?" הוא שואל. מתקרב עוד קצת. מתגרה בנשמה שלי.

ג'ושוע. החיים של ג'ושוע תלויים במעבר הזה שלנו לכאן. ליוסטון. אסור לי לסכן אותו. אני כבר כאן. אין לי דרך חזרה. מרלון ירצח אותי. זה בסדר. אני אתקן את הרושם הראשוני הזה. אסור לי לומר משהו שאתחרט עליו.

"אוקיי…" אני משיבה. מרגישה את הקול החנוק שמגרד עכשיו את הגרון שלי מבפנים.

הוא מסתובב לצד השני ומתחיל לפסוע לכיוון דלת הזכוכית הגדולה. פותח אותה ונעלם פנימה אל תוך המשרד. אחריו נכנס גם הגבר הנמוך.

אני אוספת את תיק היד שלי מהכיסא שליד ומתחילה לפסוע לעברה של הפקידה. אני עושה זאת בכדי לשאול אותה איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו.

הגוף שלי רועד אבל אני מתאמצת לעצור את זה. אסור לי שמישהו יבחין בזה. אני מאלצת את עצמי לחייך לעברה של קלי. זה קשה! וואו כמה זה קשה! אבל אני מחייכת בכל זאת. שלא אסגיר את העובדה שאני רוצה לקבור את עצמי עמוק באדמה.

בן זונה! בן זונה!

אני נעמדת ממול קלי המזכירה. היא מנתקת את מבטה ממסך המחשב ומביטה בי.

"תיאה?" קוראת ג'ני שמגיעה לעברי. החיוך שעל הפנים שלה נמחק באחת כשהיא מביטה בי. נראה לי שהיא שמה לב שעובר עליי משהו.

"מה קרה?" היא שואלת. מניחה את היד שלה על הכתף שלי. "את בסדר?"

"לא… סתם.. פשוט, הבוס… אוליבר הוא… הכול בסדר, באמת…"

"הוא ביקש ממנה שתכין לו קפה." אומרת קלי.

"מה? זה… זה אמיתי? הוא ביקש ממך להכין לו קפה?"

"כן…" אני משיבה.

השוק שעל הפנים שלה מצליח לנחם אותי מעט. מהמבט שלה אני מבינה שזה לא משהו נורמלי. מה שהיה הרגע עם האוליבר הזה.

"ואמרת לו את השם שלך? הוא יודע שהגעת הנה מניו יורק לנהל את החברה שלו?" היא שואלת.

"לא. לא הספקתי. הוא לא נתן לי אפשרות לדבר."

היא שותקת לכמה שניות ולאחר מכן מפנה את מבטה אל עבר הבחורה הצעירה שישובה על הכיסא ואז אומרת.

"אוי לא. דפוק! הוא חושב שאת המתלמדת. דפוק!"

"מה?" אני מנסה להבין למה היא מתכוונת.

היא מחפשת את המילים ואז ממשיכה.

"הבחורה ההיא הגיעה כמתלמדת. אין לי מושג למה אבל הוא בטח חושב שאת המתלמדת והיא המנהלת החדשה. וככה הוא מתנהג למתלמדות. הוא עושה להן את היום הראשון הכי קשה אבר."

אני מקשיבה למילותיה. מנסה לחבר את חלקיקי הפרטים שהיא מוסרת. מנסה למצוא היגיון בהרגשה הנוראה שאני חשה כעת.

"בואי. בואי ניכנס אליו ואני אגיד לו שהוא טעה."

"את בטוחה?"

"ברור שאני בטוחה. אל תדאגי. הוא יתנצל בפנייך. אני ממש מצטערת."

"לא זה בסדר…"

"זה ממש לא בסדר. את רוצה קודם לשתות כוס מים קרים?"

"כן. תודה." אני משיבה.

 

***

 

אוליבר

"תגיד לי מה זה היה?" שואל אותי ארתור.

"מה זה היה מה?"

"שם בחוץ. הצורה שבה דיברת אל המתלמדת."

"אה זה? עזוב שטויות, זה יעבור לה. זה שום דבר. מחכה לנו יום ארוך. בוא נארגן את כל השיט הזה של הניירת. המנהלת מניו יורק צריכה לחתום עליהם."

אני מתיישב על הכורסא הגדולה שבפינת המשרד. ארתור מוציא את התיקיות עם כל הניירת.

אני מביט החוצה מבעד לדלת הזכוכית הגדולה ורואה את ג'ני ליד המתלמדת החדשה. היא שותה מים מתוך כוס שג'ני הגישה לה.

איזה גוף יש לה. כמה דפוק יכולתי להיות כשקבעתי את החוק ההוא… או יותר נכון שהבטחתי לארתור לקיים את החוק הדפוק הזה שאני לא מזיין מתלמדות או עובדות שלי. למרות שנראה לי שאני אזיין אותה. אני אתן לה איזה יום־יומיים במשרד ואז אני אפטר אותה. ואז אני אזיין אותה כל כך חזק עד שיצא ממנה עשן. לאחר מכן אני אשלח את התחת שלה בחזרה למקום שממנו היא הגיעה.